ירי בחץ וקשת היה פעילות ספורטיבית מקובלת ואהודה בקרב נשות החברה הגבוהה במאות ה-18 וה-19. הזדמנות לצאת לאוויר החופשי ולהפגין מיומנות תוך שמירה על כללי החברה, בלי לרוץ ולהזיע חלילה. התנועות הנדרשות נחשבו חינניות, וזאת היתה דרך טובה להתהדר בתלבושת ייחודית ונאה, בדרך כלל בעלת שרוולים רחבים ואביזרים נלווים.
את התלבושת הזאת ראיתי במוזיאון לונדון לפני כמה שנים, ואני מאוד אוהבת אותה. הז'קט האופייני בעל השרוולים הרחבים משנת 1850 מוצג עם אביזרים תואמים כמו מגן אמה וחגורה שעליה תלויה אשפת החיצים.
יש גם הדפסי אופנה המציגים נשים עם קשתות דרוכות לירי:
הציור של וויליאם פאוול פרית' המופיע בראש הפוסט נקרא "הקשתיות הנאוות" ומצאתי אותו כבר על כריכות של שלושה ספרים לפחות: אוסף כתבי גרטרוד סטיין, תרגום של ג'ורג'ט האייר ו"עידן התמימות" מאת אדית וורטון.
סצינה של ירי בחץ וקשת מופיעה גם בעיבוד הקולנועי של "עידן התמימות", סרטו של מרטין סקורסזה (1993). מיי, בגילומה של וינונה ריידר, לבושה שמלה בהירה ושובה את לבו של ניולנד ארצ'ר – מן הסתם, שילוב השם והחץ אינו מקרי. (ראו ניתוח מקיף של תלבושות הסרט באתר Frockflicks, ופוסט על שחזור שמלת הקשתות של מיי באתר הזה.)
הקשר בין ירי בחץ לעבר המטרה לבין הכוונה לירות חץ אל לבו של גבר למטרות נישואים מופיע גם בסרט "דניאל דרונדה" (2002), שם לובשת רומולה גראי שמלה אדומה בולטת, שיוצרת רושם הפוך מהלבן הבתולי של "עידן התמימות.
הצילום מתוך הסרט הזכיר לי איור של לוסיאן דיוויס שהופיע בעיתון לונדוני בשנת 1885, ושמו "אמזונות הקשת".
זה לא הציור היחיד של דיוויס שמציג נשים בפעולה ספורטיבית. באיור שלו משנת 1897 יש חותרות, וגם צופות וצופים בתחרות חתירה, בסצינה שמזכירה את הספר "שלושה בסירה אחת" מאת ג'רום ק. ג'רום.
