הוצאות “ספרים בעלמא” ו”אהבות” משלימות את פרויקט תרגום ספריה של ג’יין אוסטן במהדורה מיוחדת של הספר גאווה ודעה קדומה“. התרגום החדש והנהדר של קטיה בנוביץ’ מלווה הערות מחכימות שהוסיפה אביגיל קנטורוביץ’ ואיורים של עומרי קורש.
שמחתי להשתמש בידע שלי בהיסטוריה של האופנה (ובכלל) כדי לעזור בכמה מההערות והאיורים.
ההערות ב”גאווה ודעה קדומה” אינן מפרשות את הטקסט עצמו, שהרי כתיבתה של אוסטן מבריקה ועומדת בזכות עצמה. מטרתן להסיר את הלוט מעיניהם של קוראים מודרניים שאינם מודעים לדקויות התרבותיות של האצולה הזעירה בתחילת המאה ה-19 בבריטניה. הסכומים הכספיים המצויינים בספר מומרים לערכים עדכניים, כדי שנבין עד כמה דארסי עשיר באמת וכמה יקרים רהיטיה של הליידי דה ברג. ההסברים על פריטי לבוש עוזרים להבהיר לקוראת הלבושה ג’ינס וטריקו (או בגד ים בבריכה), את אורח החיים של נערה שיכולה להרשות לעצמה רק סרט חדש לעיטור הכובע מהעונה שעברה.
בכתבה שהתפרסמה במדור הספרים של “ישראל היום” הסבירה אביגיל את השיקולים שהובילו אותה בכתיבת מאות הערות (ודילול של חלק גדול מהן). וגם אני התראיינתי על חשיבותם של תיאורי הבגדים (המעטים) אצל אוסטן לעיצוב הדמויות ומצבן בחיים.
הנה למשל הערה שכתבתי, ולא נכנסה לספר, בין השאר כיוון שאוסטן לא מזכירה מחוכים ושאר בגדים תחתונים:
בתחילת המאה ה-19 היו המחוכים קלים למדי, תפורים מבד עם חיזוקים ולעתים מקושטים ברקמה. הם תמכו בחזה, ולא תמיד ירדו עד למותניים, כיוון שגזרת השמלות לא הצריכה כלל הצרה שלהם. סצינות משיכת השרוכים עד לאובדן הנשימה התקיימו, אם בכלל, רק בתקופה מאוחרת יותר, שבה האופנה קראה למותניים צרים והמהפיכה התעשייתית אפשרה להוסיף למחוכים אביזרי מתכת שהפכו אותם לנוקשים ומהודקים יותר. בניגוד לתקופות שבהן היה המחוך מוחץ את החזה, בתקופה הזאת הובלטה עגלגלות השדיים, כמעט כאילו היו פירות על מגש.
מוזמנים לקרוא סקירה שלי על הספר “לונגבורן“, המציג את עלילת “גאווה ודעה קדומה” מצד המשרתים של משפחת בנט, ופוסטים נוספים הנוגעים לעולמה של ג’יין אוסטן.
