"שרה חשבה לעתים קרובות כי אילו אליזבת בנט צריכה הייתה לכבס בעצמה את חצאיותיה התחתוניות, היא הייתה מקפידה יותר על ניקיונן."
לונגבורן (Longbourn) מאת ג'ו בייקר מציג את המתרחש במקביל לאירועי "גאווה ודעה קדומה" של ג'יין אוסטן, בין משרתי משפחת בנט. הדמות הראשית שלו היא שרה, המשרתת שתפקידה להלביש את בנות המשפחה, לכבס את שמלותיה המרובבות בבוץ של אליזבת, לתפור סרטים לחצאיות של לידיה, להכין את הארוחות והסבון וללכת לבית הדואר לשלוח מכתבים ולקבל חבילות מלונדון.
שרה הגיעה כילדה יתומה לחסותה של סוכנת הבית, גברת היל, וביחד עם פולי הצעירה ממנה ומר היל, המשרת הזקן, הם מהווים מעין משפחה מקבילה, הנתונה גם היא לאיום של גירוש אם לא תמצא חן בעיני היורש האפשרי, מר קולינס. זמן קצר אחרי תחילת הספר מצטרף אליהם משרת צעיר שעברו כולל סוד אחד לפחות, ובואו מטלטל את החיים לא פחות מהחבורה העשירה שבאה להשתכן באחוזת נתרפילד הסמוכה.
הכתיבה, הנסמכת על ידע היסטורי מעמיק, איטית ומהורהרת. לפחות בחציו הראשון של הספר אין כמעט אירועים גדולים, ויש הרבה התנהלויות יומיומיות שקטות, המצטברות להבנה של חיים בתחילת המאה ה-19, החל מהסתמכות על משק החי ועד לכללי הנימוס של החברה הכפרית. בהתאם למקובל בספרות בת ימינו ניתנים מקום וקול לא רק למשרתות ולמשרתים אלא גם לעבדים לשעבר שהגיעו לאנגליה, אם מאפריקה ואם מהקולוניות, ולחיילים הפשוטים הסובלים במלחמות הרחק מהבית, בניגוד לחיילי המיליציה המתהדרים במדיהם האדומים בנשפי ריקודים.
נהניתי מהספר (בצורת אודיו בוק בהקראה של אמה פילדינג) והשתדלתי למצוא זמן להאזנה כדי להתקדם בו, אבל אני חייבת לציין שני היבטים שהפריעו לי. ראשית, הספר מדלג בין זוויות הראייה של הדמויות השונות באופן לא אחיד. כלומר, גם אם רוב הטקסט מסופר לנו מזווית הראייה של שרה, אין לסופרת היסוס לעבור לדבר מפיהם של גברת היל, פולי, מר היל ואחרים, לפי המחשבות שהיא רוצה להעביר (לא ברור לי עד כמה הדבר שונה בקריאת הטקסט הכתוב לעומת ספר אודיו, אני לא חושבת שיש כותרות המציינות מפי איזו דמות נאמרים הדברים בכל רגע). בעיני זה פתרון לא מוצלח, שיוצר צרימות. מילא אם היו כמה דמויות קבועות, אבל יש כאלה שהספר מדבר מפיהן רק כמה משפטים, ואף פעם אי אפשר לדעת אל מי נעבור.
שנית, וזאת נקודה שבהחלט עשויה לצמצם את קהל הקוראים הפוטנציאלי, יש קטע ארוך מאוד על קורותיו חייל במלחמות נפוליאון, בספרד ופורטוגל. האווירה שם שונה מאוד ובעיקר אלימה, עם תיאורי זוועות שלא סביר לצפות להם בספר "אוסטני", בעיקר לא בשליש האחרון שלו, אחרי שהדבר הנורא ביותר שנתקלנו בו היה אצבעות פצועות בכביסה. אם תרצו לקרוא בכל זאת, אני מצרפת בסוף הפוסט תקציר של החלק המלחמתי.
הציור של ז'אן אטיין ליאוטר שמככב על הכריכה, משנת 1744, לא בדיוק תואם את התקופה שבה מתרחש הספר (תחילת המאה ה-19). עדיין, הוא אחד הציורים האהובים עלי, ושמו "נערת השוקולדה הנאה" (La Belle Chocolatière). חיבתי אליו רק גברה כשראיתי העתק שלו בטירה בסקוטלנד.
תקציר החלק המלחמתי של הספר, למי שרוצה לדלג עליו (מתחיל מהפרק השני של החלק השלישי):
ג'יימס, שמרגיש חוסר סיפור מחיי הכפר, מתגייס לצבא הבריטי, עובר הכשרה כתותחן ונשלח לספרד ופורטוגל, למלחמות נפוליאון. הוא חלק מצוות שצרך לגרור את התותח הכבד בעזרת סוסים ולתפעל אותו. זאת עבודה מסוכנת ומטונפת, וחלק גדול מהזמן הם לא יודעים לאן הולכים ולמה. הם מותשים ורעבים, גונבים מזון לאוכלוסיה אזרחית ומתעללים בעוברי אורח סובלים, כולל נשים וילדים. הוא הולך לאיבוד וכשהוא מוצא מחדש את הצבא הבריטי מאשימים אותו שערק ומצליפים בו כמעט למוות. הוא מבין שוויתר בעצמו על החופש והחיים הפשוטים והטובים שהיו לו בכפר האנגלי. בסוף הוא הורג את הסמל הסדיסט ובורח באמת. הוא מחלים אצל משפחה של נשים ספרדיות נחמדות שהיו רוצות שיישאר, אבל מעדיף לחזור לאנגליה, ועושה זאת אחרי שהיה כמה שנים מלח בספינות סחר.
מה שחשוב לשאר הספר:
הצדפים בתיק שלו הם מזכרת מתקופת ההחלמה הפיזית והנפשית בבית על החוף בספרד. הוא נחשב עריק מהצבא ולכן אסור לו שחיילים בריטים יתפסו אותו. למרות זוועות המלחמה הוא נשאר תמיד אנושי, התייחס יפה לנשים וילדים.
