מחוך עם עצמות תנין?

"חלף עם הרוח" מאת מרגרט מיטשל הוא אחד הספרים הנפוצים ביותר אי פעם. הוא יצא לאור בארצות הברית בשנת 1936, זכה בפרס פוליצר בשנה שלאחר מכן, ובשנת 2014 עדיין הגיע למקום השני ברשימת הספרים הפופולריים בין הקוראים האמריקאים. מאז גברו הקולות המדגישים את הגזענות בנקודת המבט שלו, התומכת בשעבוד השחורים במדינות הדרום. מומלץ לקרוא את הניתוח הזה של סצינת הפתיחה והשמלה הלבנה שלובשת בה סקרלט כדי להבין את העניין.

הספר, והסרט שנעשה על-פיו, אחראים במידה רבה לדימוי שיש לרוב האנשים כיום על לבוש באמצע המאה ה-19 בכלל ועל מחוכים בפרט. דמותה של סקרלט אוהרה הצעירה והיהירה נאחזת במוטות האפיריון כדי שמאמי תהדק את המחוך שלה להיקף מותניים של 17 אינטש נחקקה בזיכרון העולמי.
כיוון שבעברית חסרים מונחים לפריטי לבוש היסטוריים (כפי שמתואר גם בפוסט "איך מדברים על בגדים בעברית?") עניין אותי לבדוק איך תורגמו לעברית תיאורי הבגדים בספר.

בפרק החמישי של הספר יש תיאורים רבים של פריטי לבוש, כאשר סקרלט מתכוננת לצאת לברביקיו אצל משפחה שכנה.

Scarlett obeyed, bracing herself and catching firm hold of one of the bedposts. Mammy pulled and jerked vigorously and, as the tiny circumference of whalebone-girdled waist grew smaller, a proud, fond look came into her eyes… Mammy carefully dropped the twelve yards of green sprigged muslin over the mountainous petticoats and hooked up the back of the tight, low-cut basque.

יש כאן מחוך, חצאית עליונה וחצאיות תחתוניות ופריט לבוש עליון המהודק בקרסים. "חלף עם הרוח" תורגם לעברית פעמיים: תרגום חנה בן-דב בהוצאת מ' ניומן, תש"ז–תש"ח (1947); תרגום ג. אריוך, בהוצאת מ. מזרחי ('מועדון הספר הטוב'), 1971. הנה הקטע בתרגום אריוך:

סקארלט צייתה, ונאחזה בכל כוחה באחד מעמודי המיטה. מאמי משכה בכל עוז ומשנעשה ההיקף הזעיר של המחוך המחוזק בעצמות-תנין קטן עוד יותר הביעו עיניה גאווה וחיבה… מאמי שמטה בזהירות את שתים-עשרה אמות המוסלין בעל הפרחים הירוקים על גבי השמלניות ההרריות והידקה את הקרסים מגבה של המתניה המהודקת, בעלת הגלאי העמוק.

במחוכים בתקופה שעליה מדבר הספר נעשה שימוש במזיפות הלוויתן לצורך חיזוק. פסים של החומר הקרני המצוי בקדמת הפה של הלוויתן הושחלו בין שכבות הבד. החומר נקרא baleen ובשפה המדוברת whalebone. הוא חזק אבל גמיש, ומתגמש עוד יותר בהשפעת חום הגוף כשלובשים אותו. הוא שונה מאוד מהעצמות הכבדות והעבות בשאר גופו של הלוויתן (או התנין). מדוע בחרה המתרגמת לכתוב שהמחוך מחוזק בעצמות תנין? האם לא הכירה את הרכב המחוך, או שיש סיבה אחרת למינוח?

במילונים מסוימים (למשל אלקלעי) התרגום לעברית של באלין הוא "עצם תנין, לחי תנין". אלון עידן כתב בשנת 2015 ב"הארץ" מאמר בשם "כך קיבל התַּנִּין את שמו", שם הוא מסביר שסופרי ההשכלה נאלצו להשתמש במילה תַּנִּין הן כדי לתאר את הקרוקודיל והן כדי לתאר את הְלִוְיָתָן, ללא יכולת להבחין בין היונק הימי לזוחל הגדול. מתוך המאמר:

בימינו, ובהתאם להחלטת ועד הלשון משנות ה–30 של המאה ה–20, משתמשים במילה תַּנִּין לתאר את הזוחל הטורף הנקרא גם תִּמְסָח (מהמילה המצרית העתיקה לתנין, "מסח", בתיווך הערבית) וְקְרוֹקוֹדִיל (מהמילה היוונית לתנין, שפירושה ״תולעת סלעים״ בתיווך הלטינית ושפות אירופה), אך זהו רק השימוש האחרון שאנחנו עושים במילה זאת. במשך יותר ממאה שנים, כשסופר עברי כתב תַּנִּין הוא התכוון דווקא ליונק הימי העצום המכונה בפינו היום לִוְיָתָן. כך עשו ברוך לינדא בספרו רב ההשפעה ״ראשית לימודים״ (1788)… וחיים נחמן ביאליק בתרגמו את ״דון קישוט״ (1912). גם הזואולוג העברי הראשון, ישראל אהרוני, השתמש במילה תַּנִּין בראשית המאה ה–20. אפילו ב–1952, כשאליהו בורטניקר תירגם את ״מובי דיק״ של הרמן מֶלְוִויל, הוא השתמש במילה תַּנִּין ולא בְּלִוְיָתָן.

הבעיה היתה שסופרים אחדים השתמשו במילה תַּנִּין גם לתאר את הזוחל הטורף, כפי שאנחנו עושים בימינו. כמה סופרים (למשל, שמשון בלוך ומנדלי מוכר ספרים) אף השתמשו במילה תנין לתאר את שתי הבריות השונות כל כך גם יחד. במחצית השנייה של המאה ה–19 החל באופן הדרגתי להתרחב השימוש במילה לִוְיָתָן על חשבון תנין, כשדובר ביונק הימי. דוגמה מוקדמת, אולי הראשונה, היא כתבה על ציד לווייתנים שפירסם ברוך וֶרְבֶּר, עורך העיתון ״עברי אנכי״, ב–1868. השימוש במילה לווייתן התרחב בסוף המאה, ובתחילת המאה ה–20 הפך לתקן. כך קרה שהוראתה של תנין יוחדה לזוחל בלבד.

זהו כנראה המקור לבחירה הלשונית שנראית לנו כיום תמוהה מאוד, והיא עולה בקנה אחד עם היבטים מיושנים נוספים בתרגום משנת 1971, ביניהם שימוש מרובה באות א' לציון צליל A, כולל בסוף שם המשפחה "אוהארא", או הניסוח "צר-מה-צר שאי אפשר להראות את הרגליים" לפני הקטע שציטטתי. הנורמות התרגומיות השתנו מאוד בחמישים השנה שחלפו מאז, אבל לעניות דעתי כבר בשנות השבעים מעטים היו כותבים "תנין" ומתכוונים ל"לויתן". אי בהירות בשמות בעלי חיים קיימת גם לגבי מינים נוספים, כפי שאפשר לראות באתר האקדמיה ללשון העברית לגבי השפן והארנב וכן הנמר ובני משפחתו.

הסרטון הבא הוא פארודיה על "חלף עם הרוח" מתוכנית הקומדיה של קרול ברנט, שתימצתה את הסרט הארוך לכעשרים דקות משעשעות.