השנה היא 2032. סרן שוהם זגורי נשלח באמצעות מכונת הזמן של פרופסור עמליה מנור אל מינכן בשנת 1922, חמוש באקדח לוגר פרבלום, כדי לשנות את ההיסטוריה. כלומר, אם כבר יש למדינת ישראל מכונת זמן, המשימה הברורה מאליה היא להרוג את היטלר. ואם צריך, נבנה בכרמיאל העתק של מינכן מתחילת המאה העשרים ונתאמן על שתיית בירה דלוחה וקריאת עיתונים בכתב גותי.
אבל, מן הסתם, העניינים מסתבכים, וזגורי מוצא את עצמו במקום ובזמן שלא התכונן אליהם ונאלץ להתמודד עם הטראומות שהוא וכולנו סוחבים מאז אוקטובר 2023. הספר מציג בצורה ריאליסטית מאוד את העתיד הקרוב, ה"עבר" שאנחנו עדיין בתוכו, והעבר הרחוק קצת יותר אבל לא רחוק כמו שהיה אמור להיות. בקיצור, מתברר שיותר מלהרוג את היטלר, צריך להציל את יובל, ומה שיש לנו הוא ספר מדע בדיוני שמגשים פנטזיה. כי אני מניחה שאילו היתה אפשרות למסע בזמן בשנתיים האחרונות, רבים מאוד מאיתנו היו רוצים לעשות משהו לגבי המלחמה הנוכחית.
"להציל את יובל", כמו ספרים אחרים של אמיר, מותח וקריא מאוד. יש בו הומור וגם נגיעות של כובד. הדמויות מעניינות, לא בנאליות – הוכחה ניצחת לכך שגיוון רק מוסיף ולא גורע. אני קצת מצטערת שאין לנו כזאת פרופסור עמליה מנור אימתנית, אפילו אם האתיקה שלה מפוקפקת.
אהבתי את זירות ההתרחשות הישראליות, בעפולה, בעיר התחתית של חיפה ובכבישי הארץ. הנאה שהרגשתי גם בספרי מקור נוספים מהשנה האחרונה, כמו "מזל של מתחילים" של רעות וייס, "שעוני נוכחות" של יואב אבני ו"נעלמת בזמן" של דנה אלעזר-הלוי (שני האחרונים גם הם סיפורי מסע בזמן).
כמומחית למסע בזמן בכלל ולשאלה מה תלבשו למסע בזמן בפרט, אני רוצה לשבח את גל אמיר, שהבין את חשיבותם של היבטים בסיסיים של חיי היומיום, ובכללם הבגדים. אפיוני הדמויות שלו נעזרים הרבה בפריטי לבוש, החל מתחתוני צמר, דרך מדי ב' וסווטשרט סיום מחזור של טירונות שריון, כולל האובססיה של רפוּל לכומתות, ועד לחותלות וז'קט ג'ינס. נהניתי מאוד מהמסע הנוסטלגי לשנות השמונים, עם אסימונים, טייפ קסטות, פורד קורטינה ועוד הרבה דברים שנראים מוזרים למי שרגיל להיות צמוד לסלולרי ומחובר לאינטרנט. כן, אנחנו באמת שמענו את המוזיקה הזאת, ניווטנו בכבישי הארץ בעזרת מפות נייר ומשכנו בכבל כדי שנהג האוטובוס יעצור בתחנה שהיינו אמורים לדעת מה היא.
ועכשיו קצת בא לי לקרוא שוב את "עושים היסטוריה" של סטיבן פריי, עם גרסה אחרת לניסיון להרוג את היטלר.
