תערוכה קטנה וצנועה בגלריית הצלמים בלונדון מספרת את סיפורם של תאי הצילום במלאת מאה שנה להמצאתם. התערוכה כוללת עבודות מהאוסף של ריינל פליסר, הסברים על אופן הפעולה של המכשירים, וגם אפשרות להצטלם כמו פעם.
Strike a Pose! 100 Years of the Photobooth
פס התמונות: אבן יסוד בתרבות החזותית
כאשר תאי הצילום הראשונים של פוטומטון הופיעו בניו יורק ב-1925, הם הבטיחו דבר יוצא דופן: דיוקן ללא צלם. עד אז, ישיבה לצילום דיוקן חייבה את המצולמים לקבוע תור בסטודיו מקצועי, ללבוש את בגדיהם הטובים ביותר ולעבור טקס ארוך ומביך של העמדה ותאורה. תא הצילום שינה את המציאות הזאת. התהליך היה אמין, צנוע וזול: שמונה תמונות בשמונה דקות. התא עוצב בסגנון שעודד אינטימיות ומשחקיות גם יחד. הווילון, שנוסף בדגמים המתקדמים, ניתק את המצולמים מן העולם שבחוץ.
בתקופת השפל הכלכלי הגדול (1929-1939), כאשר אולפנים מקצועיים היו מחוץ להישג יד, רבים עדיין יכלו להרשות לעצמם רבע דולר לרצועת תמונות. זמן רב לפני תנועת זכויות האזרח, תאי הצילום היו אחד מהמקומות הבודדים שמהם לא סילקו אף אחד. חיילים ראו בהם טקס פרידה, והשאירו פס תמונות לפני היציאה למלחמה. קווירים מצאו בהם מרחב בטוח נדיר לתיעוד מערכות יחסים שחרגו מהנורמות החברתיות, בתקופה שבה חשיפה פומבית טמנה בחובה סיכון ממשי.
תמורת סכום קטן, כל אחד ואחת (וגם זוגות או יותר, בדוחק) יכולים היו להיכנס לתא ולעמוד מול העדשה. המכונה עשתה את השאר. סדרת הבזקי אור מתוזמנים חשפה את פני המצולמים על רצועת פילם, שפותחה והודפסה בתוך התא באמצעות חומרים כימיים ומנגנונים מכניים. דקות לאחר מכן, שורת תצלומים נשמטה לתוך המגש. בלי חדר חושך, בלי המתנה, בלי מתווך אנושי. התהליך הממוכן היה מהפכני בפשטותו: צילומי דיוקן היו עכשיו מיידיים, זולים וזמינים לכולם.
כיצד פעל תא הצילום?
מאחורי הקלעים של תא הצילום פעלה בהרמוניה מערכת מתוזמרת בקפידה. לאחר קבלת התשלום, המצלמה המכנית נכנסה לפעולה, ומשכה רצועת נייר מגליל גדול שבתוך תא אטום לאור. רצועת נייר צילום על בסיס ג׳לטין כסף, ההופכת מנגטיב לפוזיטיב, הוצבה מול פריזמה שיישרה את התמונה כראוי. הצמצם פעל והנייר התקדם מול כל הבזק אור.
כאשר תהליך החשיפה הסתיים, מכלול דמוי עכביש המותקן מעל תמסורת שלח זרוע החוצה. הזרוע העבירה את רצועת הנייר דרך קרוסלה של מיכלים עם חומרי הפיתוח השונים. בסוף התהליך הזרוע הוציאה את פס התמונות המוכן למגש מסירה מחוץ לתא, מוכנה לאיסוף. התהליך המורכב, שכלל חלקים נעים רבים כל כך, הניב באופן בלתי נמנע גם תקלות – אבל הכתמים המטושטשים, שינויי הצבע ואזורים של חשיפת יתר שיוו לתמונות תאי הצילום קסם ייחודי.
תאי הצילום עצמם הוסיפו לתחושה התיאטרלית. הם סיפקו למצטלמים אביזרים, רקעים מצוירים ואפילו דגמי שעווה של כוכבי הוליווד. חלק מבתי העסק הציעו תוספות כמו דיוקנאות צבועים בעבודת יד. התוספות האלה חיזקו את כוח המשיכה של התא כבמה להמצאת העצמי מחדש.
התא הבטיח אוטונומיה: יכולת למשוך את הווילון, לעמוד מול העדשה ולקבוע איך תיראה דמותך. אך השליטה לא הייתה מלאה. ההבזקים היו מסנוורים, הרצפה רועדת, התזמון אכזרי. המקריות חדרה לתמונה: מצמוץ, חיוך מעוקל, מחווה שלא הושלמה. חוסר הוודאות הזה היה חלק מהקסם, ויצר בכל פס תמונות אופי ייחודי משלו. יש מי שהשוו את החוויה למשחק במכונת מזל – מכניסים מטבע, ממתינים להפתעה.
עם הזמן, פס התמונות הפך להיות יותר ממזכרת בלבד: הוא היה סמל של חברות, מכתב אהבה, מחאה, יצירת אמנות, ויצר ארכיון עממי של חיי היומיום.
בשנות החמישים והשישים היו תאי צילום שכיחים בירידים, מרכזי קניות ותחנות רכבת, בתפעול עצמי. הם היו אהובים על הציבור הרחב, וגם על ידוענים כמו ג'ון לנון ויוקו אונו, ג'ון וג'קי קנדי ואנדי וורהול. בנשות התשעים, עם התפשטות הצילום הדיגיטלי ובהמשך כאשר הטלפונים החכמים הכניסו את יכולת הצילום העצמית לכל יד, הם ירדו מתהילתם. אבל לאחרונה חוזרת אופנת רטרו של התאים האנלוגיים בערים ברחבי העולם.
