"שם צופן: וריטי" ותערוכת "גיבורות"

הביקור בתערוכת "גיבורות" במוזיאון העיצוב בחולון הזכיר לי את הספר "שם צופן: וריטי" מאת אליזבת וויין, שתרגמתי לפני יותר מעשר שנים. התערוכה, שאותה אצרה יערה קידר, מציגה את סיפורן של נשים במלחמת העולם השנייה ובוחנת כיצד פריטי לבוש סייעו להן להתמודד עם המציאות הקשה, לשמר צלם אנוש ולהיאחז בתקווה. בכניסה לתערוכה מוצגות על מסכים תמונות מקוריות משנות הארבעים, שעברו הנפשה בעזרת בינה מלאכותית לסרטונים קצרים.

במסדרון ההיקפי של המוזיאון מוצגים פריטים מקוריים רבים מהאוסף הפרטי של יערה, כאלה ששימשו נשים בשירותן הצבאי ובאזרחות בתקופת מלחמת העולם השנייה.

"שם צופן: וריטי" מביא את סיפורן של שתי גיבורות של ממש, חיילות בצבא בריטניה. ב-11 באוקטובר 1943, מטוס ריגול בריטי מתרסק בשטח צרפת הכבושה. הטייסת והסוכנת החשאית שהיא מובילה הן חברות נפש. האם מישהי מהן תצליח לשרוד? לאסירה שנפלה בידי הגסטפו נותנים הנאצים בחירה: לחשוף את פרטי משימתה, או להישלח למוות אכזרי. הם יוציאו ממנה את האמת. אבל לא כפי שציפו. זהו סיפור בדיוני, אך הוא מבוסס על תחקיר היסטורי מקיף שערכה הסופרת אליזבת וויין, שהיא טייסת בעצמה.

הספר נפתח בסצינת חקירה בשבי הגסטפו, ומבהיר מהרגע הראשון את חשיבותם של פריטי הלבוש (למקרה שהדבר לא מובן מאליו, אני מזהירה שיש תיאורים קשים כבר בקטע הזה, ובהמשך הספר):

הנה העסקה שעליה הסכמנו. אני כותבת אותה כדי שלא אתבלבל בהמשך. "בואי ננסה דבר כזה," אמר לי האופטשטורמפיהרר פון לינדן. "מה את רוצה יותר מכל דבר בעולם?" ואני אמרתי שאני רוצה לקבל בחזרה את הבגדים שלי.

בדיעבד זה נראה קטנוני. אני בטוחה שהוא ציפה שהתשובה שלי תהיה משהו מתריס – "תנו לי חירות" או "ניצחון" או משהו נדיב, כמו "תפסיקו להתעלל בבחור המסכן מהרזיסטאנס והעניקו לו מותי חסד מכובד". או לפחות משהו שיהיה קשור באופן ישיר יותר לנסיבות חיי הנוכחיות, כמו "תנו לי בבקשה לישון" או "תנו לי אוכל" או "תסלקו את מוט הברזל המחורבן הזה שקשור לי לעמוד השדרה כבר שלושה ימים." אבל הייתי מוכנה להמשיך לסבול חוסר שינה ורעב וקשירה בעמידה עוד זמן רב לולא הייתי בבגדי התחתונים – שהיו די מטונפים ולחים מדי פעם, וכל כך מביכים. החמימות והכבוד העצמי שיעניקו חצאית הפלנל וסוודר הצמר שלי שווים לי עכשיו הרבה יותר מפטריוטיות או עקרונות.

אז פון לינדן מכר לי את בגדי בחזרה, פריט פריט. חוץ מהצעיף והגרביונים, כמובן, שנלקחו ממני בשלב מוקדם כדי שלא אתלה את עצמי בעזרתם (באמת ניסיתי). הסוודר עלה לי ארבעה צופני אלחוט – מערך הקידוד המלא: שירי הצופן, הסיסמאות והתדרים. פון לינדן החזיר לי את הסוודר מראש, מיד. הוא חיכה לי בתא כשסוף סוף שיחררו אותי מהקשרים אחרי שלושת הימים המחרידים ההם, אם כי בהתחלה לא הצלחתי ללבוש את הבגד הארור; אבל אפילו כשרק התעטפתי בו כמו שאל מצאתי בו נחמה. עכשיו, אחרי שהצלחתי סוף סוף להיכנס לתוכו, אני לא חושבת שאוריד אותו לעולם. החצאית והחולצה עלו הרבה פחות מהסוודר, ואת הנעליים קיבלתי תמורת צופן אחד בלבד לכל אחת. יש בסך הכול אחד־עשר צפנים מלאים. האחרון היה אמור לקנות לי את הקומבינזון שלי. (שימו לב איך הוא סידר את העניינים בצורה כזאת שאני מקבלת את הבגדים מבחוץ פנימה, וכך אני חייבת לעבור את ייסורי ההתפשטות בפני כולם בכל פעם שמחזירים לי עוד בגד. הוא היחיד שלא מסתכל – כשרמזתי שהוא מפסיד מופע נהדר הוא איים עלי שייקח ממני שוב הכול. זאת היתה הפעם הראשונה שהנזק המצטבר הוצג ממש לראווה וחבל לי שהוא לא הסתכל על יצירת המופת שלו – בעיקר הזרועות שלי וגם הפעם הראשונה בזמן האחרון שהצלחתי לעמוד, ורציתי להשוויץ בפניו.) בכל אופן החלטתי להסתדר בלי הקומבינזון, וכך גם נחסך ממני הצורך להתפשט שוב כדי ללבוש אותו. בתמורה לצופן האחרון השגתי לי אספקה של דיו ונייר ומעט זמן.

חדר נוסף בתערוכת "גיבורות" מוגדר "חפצי חיים" ולקוח מתוך אוסף יד ושם.

זהו סוודר שסרגה גוצ'ה וולד טייבלום במחנה העקורים ברגן בלזן. הסוודר עשוי מצמר שפרמה מגרביים של חיילים גרמנים וסרגה בעזרת שני מקלות עץ. טייבלום גורשה מהעיר טומשוב מזובייצקי שבפולין ונלקחה לעבודות כפייה במספר מחנות, ביניהם אושוויץ. במציאות של מחסור, כל פריט קיים הפך לחומר גלם אפשרי. הסוודר שייך לאוסף החפצים של יד ושם, תרומת רבקה פינקלשטיין, נתניה.

גם הסוודר שמוזכר בתחילת "שם צופן: וריטי" נסרג מצמר שנפרם מפריט אחר, חליפה שהכינה בשנת 1912 תופרת עילית באזור שאליו מגיעה גיבורת הספר כמרגלת.

בטור אישי שכתבה מספרת יערה קידר על סבתה, ניצולת אושוויץ, ואיך ניסתה ליצור בתערוכה תיקון עבורה ועבור כל הנשים שגילו גבורה בלתי נתפסת. אני ממליצה בחום על התערוכה וגם על הספר.