סקירה על שני ספרים, אפשר לקרוא להם "ג'יין הבן". היא כוללת ספויילרים להם וגם למקור ההשראה: ג'יין אייר של שרלוט ברונטה.
The Tutor / Bonnie Dee
רומן ויקטוריאני בין שני גברים, כולל מעט אימה על-טבעית וכמה תיאורי אלימות, אזכורים להומופוביה, סצינות סקס מפורשות.
John Eyre / Mimi Matthews
רומן גותי לפי ג'יין אייר, בהיפוך מגדרי. מעט תיאורי אימה, סקס ברמת נשיקה חסודה.
שני ספרים שלקחו את ג'יין אייר כבסיס לסיפור שבמרכזו מורה פרטי באנגליה של המאה ה-19. מעבר לנקודות הדמיון הבולטות (כמו סצינת המפגש הראשונית על סוס במזג אויר סוער), שניהם נותנים למורה שני תלמידים, בנים בסביבות גיל 8, שעברו טראומה קשה ואינם מדברים (באחד הספרים, שניהם, באחר רק אחד מהשניים). המורה מפתח קשר חם וחזק עם תלמידיו, שסבלו חסך בדמות הורית לפני בואו. הוא גם מציל אותם מסכנה על-טבעית המאיימת על חייהם.
הפיכתה של האומנת לגבר בשני הסיפורים משנה את הדינמיקה בין שתי הדמויות הראשיות – המורה והמעסיק.ה. אמנם הפער המעמדי נשמר, ושני המורים מגיעים למקום עבודתם החדש כשהם אחרי משבר אישי ונטולי סביבה תומכת, כך שהם חוששים לעתידם אם יפוטרו. ועם זאת, אין להשוות את גורלו המר של גבר צעיר ובריא לגורלה של אישה בתקופה הוויקטוריאנית, שלפחות כפי שראינו ביצירת המקור מידרדרת תוך יומיים-שלושה לחרפת רעב וסכנה קיומית של ממש (אם היא לא נופלת במקרה לחיקם של נוצרים טובי לב שהם גם שארי בשרה הרחוקים).
"ג'ון אייר" הוא retelling של ג'יין אייר בהיפוך מגדרי. ג'ון, מורה צעיר (אבל לא צעיר כמו ג'יין בספרהּ) נשכר לעבודה באחוזה המבודדת השייכת לברתה רוצ'סטר. הגבירה נעדרת הרבה מהבית שירשה מהוריה, שם נמצאים הבאטלר מר פיירפקס והמשרת החסון והשתקן מר פול. הספר עוקב אחרי העלילה שכתבה ברונטה, החל מהחלק הזה, כלומר לא כולל ילדותה ונעוריה של ג'יין. הוא כולל דמות טראגית בשם הלן ברנס ואת בלאנש אינגראם כידידת ילדות של ברתה.
היפוך המינים יוצר עניין, כאשר פער המעמד והכוח בין הגבר לאישה הפוך מזה המקובל ברומן הרומנטי הקלאסי. ג'ון נתון למרותה של ברתה וחושש שתפטר אותו, היא יכולה לצוות עליו כרצונה. מצד שני, ובעיקר ככל שהעלילה מתקדמת, מתגברות גישות סטריאוטיפיות כמו ההתפעלות שלו מהיופי שלה, ותחושתו שכגבר הוא חייב להגן עליה.
היה מעניין לקרוא את הספר, גם כדי לחפש את המקבילות למקור והשינויים ממנו, וגם כדי לעקוב אחרי התפתחות העלילה העל-טבעית (גם אם היא לא מפתיעה במיוחד). אבל אני חייבת להודות שדמותו של ג'ון אנמית למדי, חסרת ייחודיות או מקוריות. ההתמכרות לאופיום בשל כאבי ראש ורגשות אשמה שרמזה על טראגיות מסוימת נעלמת כבמטה קסמים, ואפילו לא ברור מה הוא עושה עם תלמידיו הצעירים שמועיל להם כל כך, פרט אולי לחשיפתם לאור שמש ולאוויר הצח, במסורת "סוד הגן הנעלם". מעניינת יותר דמותה של ברתה, הכתובה בגוף ראשון במכתביה ויומנה, צעירה בריטית שוחרת הרפתקאות ועצמאות שיוצאת לטייל בעולם ופוגשת ליד קבר מצרי עתיק את אדוארד רוצ'סטר המסתורי והאפל.
האמת, קצת פחות ברור מה היא מוצאת בג'ון אחרי ההרפתקאות מסמרות השיער שעברו עליה, ובהתחשב בעובדה שהיא לא חייבת בעל משום בחינה מעשית, מעבר לזה שהוא "בחור טוב" TM. השיוך לתת-ז'אנר נטול תיאורים מיניים לא מאפשר לנו להשתכנע במשיכה של ממש בין בני הזוג, ואפילו באפילוג אין איזה תינוק שיעיד על מימושהּ.
הספר השני, "המורה", רחוק יותר מג'יין אייר, אבל בהחלט משתמש בקווי המתאר שלה, באווירה גותית עם רוחות רפאים מרושעות וסוף טוב.
הפעם אנחנו לא באמצע, אלא בסוף המאה ה-19. גרהאם קאוורי מגיע לשמש מורה פרטי לשני יתומים בני 9 באחוזה קריפית ונידחת בצפון אנגליה. אמם של הילדים התאבדה ואביהם, סר ריצ'רד החתיך, מתנכר להם וזועף באופן כללי.
לבו הטוב של גרהאם מאפשר לו ליצור קשר חם עם הילדים, אבל רוח רעה של ממש שורה על חדרי הבית והגנים וכמעט משתלטת גם עליו.
פגישה מקרית עם ריצ'רד, שנותן לו טרמפ על סוס, מובילה את השניים בהדרגה לסקס שמתפתח לאהבה, ועצה מספריטואליסטית חביבה עוזרת להם להביס את השד המרושע. מתברר שהאציל הקר הוא בעצם אדם טוב ונדיב, אהוב על הכפריים התלויים בו בזכות דאגתו להם, בניגוד לאבותיו. הוא מיוסר מרגשות אשמה על משיכתו לגברים, ומות אשתו שהוא משוכנע שנבע ממנה. אבל אהבה של גבר משוחרר מספיקה כדי לשחרר אצלו את כל המעצורים.
אהבתי את הדמות של גרהאם. הוא מודע לעצמו (אפילו באופן קצת מוגזם יחסית לתקופה), מכבד את עצמו ואת הסובבים אותו ובסך הכל מנווט את כולם לחיים טובים יותר. ריצ'רד מפורט פחות ולא מתגבש לדמות ממשית. הסיפור עם רוחות הרפאים עושה את העבודה בלי להיות מבעית מדי.
עכשיו אני חושבת שאני מוכנה לגרסה הכל-נשית והפחות טראגית, אם אפשר.
לסיום, כריכה מפתיעה של הוצאת פינגווין:
